אבי נפטר לפני שבוע ויומים.

אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני ישבנו שבעה אצל אחי הקטן בבית ובכל יום בסביבות ארבע חמש היינו הולכים לבית של אבא שלי לשבת שבעה עם המשפחה השניה שלו (שגם זה סיפור ופוסט הזוי משל עצמו), בעיקר בשביל שאחי יוכל להגיד קדיש ולהיות חלק מהמניין של הערב.

במהלך השבעה חוץ מלשבת, לבכות ולדבר עם אנשים יקרים שבאים לנחם אותך, את לא עושה כלום (או לפחות לא אמורה לעשות).

את לא מתאמנת, לא עובדת, לא רואה טלוזיה, ואפילו לא אמורה להכין לעצמך אוכל או להגיש אוכל למבקרים.

אני לא בת אדם דתיה אבל אני מכבדת ואוהבת את המסורת היהודית, אני רואה בה הרבה חוכמה והגיון, אז עשיתי בעיקר את מה שהתחברתי אליו.

רוב היום פשוט רבצתי

חשבתי המון, והתאבלתי

ובעיקר נסיתי לשמור על השפיות שלי במסגרת השבעה

לא היה לי קל בכלל בהתחשב באובדה שבשיגרה שלי אני מתאמנת חמישה ימים בשבוע במשך שעה בגים וזו השעה הפרטית שלי. הזמן היחידי ביום שאני עם עצמי משקיעה בגוף שלי, עושה סדר במחשבות, רואה סרטונים שומעת הרצאות ומעשירה את עצמי. השעה הזאת היא חלקת האלוהים שלי

גם את שיגרת הבוקר שלי לא קיימתי.

לא עשיתי מדיטציה, לא פגשתי את הילדה הקטנה שלי במראה, לא שאפתי שמן לימוני אתרי ולא הסתכלתי על ה VISION BOARD שלי וזימנתי לעצמי את החלומות שלי.

הרגשתי שאני חייבת לצאת מהשיגרה ולעשות כמה שפחות

מה כן עשיתי?

כל בוקר הלכתי עם אחותי לשעתיים ואפילו שלוש שעות הליכה. לבושות בבגדים שחורים  (את החולצה עם  קריעה היינו משאירות בבית) יצאנו להליכה מהירה על בטן ריקה, רק עם מים.

פשוט הלכנו, הלכנו ללא כיון או מטרה ודיברנו מלא ונזכרנו בעבר ובילדות שלנו והעלנו זכרונות ובכינו וצחקנו ואלו היו השעות הכי יפות במשך היום.

לקראת שתיים עשרה היינו אוכלות ארוחת בוקר מאוחרת, סלט עם ביצים ושתי פרוסות לחם שיפון וזה בעיקר היה מחזיק אותנו עד הערב כשהיינו חוזרים לקראת תשע מבית אבי לאחי והיינו אוכלים סלט עם עדשים שחורות (כן גם לישראל הבאתי את שיגעון העדשים השחורות איתי) , חומוס, קינואה והרבה ירקות בסלט

הקושי האמיתי היה בשעות אחר הצוהרים שרוב המבקרים היו מגיעים לנחם ויושבים איתנו לכוס תה. עם כוס התה באופן קבוע מגיעה צלחת גדולה של עוגיות וקערה גדושה של פיצוחים.

מתוך נסיון אישי ועסקי ידעתי שככל שארוחת הצוהרים שלי תהיה מזינה וטובה אני אגע פחות בעוגיות ובפיצוחים.

אז זה מה שעשיתי.

דאגתי לאכול ממש טוב בצוהרים. הוספתי שומן טבעי ובריא לארוחה. טחינה גולמית אבוקדו ושביבי שקדים.

השומן היה ממלא אותי בצורה כזאת ששעות אחר הצוהרים והישיבה הממושכת עם האורחים עברו באכילת שתים שלוש עוגיות וחופן קטן של שקדים או בוטנים.

כמובן ששתיתי מלא מים, כהרגלי דאגתי שיהיה לי בקבוק מים גדול איתי כל הזמן. והזכרתי לעצמי את החוק הכי חשוב שלי וזה לא לנשנש. לשור על מרווח ארוחות נקי. כשאנחנו מנשנשים אנחנו גורמים לאינסולין להיות נוכח כל הזמן בדם שלנו.

כל עוד יש אינסולין בדם הגוף לא יכול לשרוף שומן לכן המטרה היתה לאכול שתי ארוחות ביום מסודרות ומזינות, ללכת ברגל שעתיים שלוש לשתות מים והכי חשוב לא לנשנש.

על המשקל עדין לא עליתי, זה יחכה עד שאחזור הביתה שבוע הבא אבל אני כבר יודעת ומכירה את הגוף שלי

עברתי את השיגרה בשלום ולא הקרבתי את הגוף שלי

עכשיו כל שנותר זה להתמודד עם האובדן והזכרונות שלא מרפים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *